הצטרפתי לעבודה על המלון בשנת 2018. הוזמנתי לייעץ בנושא המסעדה ופגשתי פרויקט שקוע בבוץ תובעני, פרויקט במשבר זהות. השלד היה בנוי, ומעבר לזה האתר היה כביצה תובענית ללא פעילות מלבד המון יונים מקננות בבניינים. ללא פרוגרמה או קצה חוט לכיוון מלונאי.  הייעוץ בנושא המסעדה לא היה רלוונטי בשלב זה אבל אני מיד ראיתי בעיני רוחי את המלון. בנייני השימור צדו את עיניי, שמעתי אותם לוחשים באוזני את ה'סיפור'.

העניינים התגלגלו כך שבניתי את המלון; ניהלתי את הפרויקט ותוך כדי כך עיצבתי אותו, מסיום שלב השלד ועד לסיום שלב הגמר. המתכננים כבר לא היו בתמונה, החלפתי את הקבלנים הכנסתי צוותי ביצוע והנחתי אותם בבניה שלב אחר שלב. 

העבודה שלי על הפרויקט כללה את עיצוב המעטפת של המלון, חוץ ופנים. הכל לפרטי פרטים עד לסיום שלב הגמר. לא בחרתי בזה, כך זה פשוט קרה. לא היה מי שיתכנן מי שיעצב, פרויקט משונה ומאתגר ואני מצאתי עצמי ממלא בו פונקציות רבות מכדי למנות אותן והבאתי את עצמי על מלוא יכולותיי.
קיבלתי עשרות אלפי החלטות תכנוניות ועיצוביות. כל פרט במעטפת חוץ ופנים.

כל העבודה בוצעה במלאכת יד. בלילות הייתי יושב בביתי עם כוס יין ומתכנן בראשי את המהלך, משרטט על דף  נייר. בבוקר הייתי מגיע לאתר ומוציא את התוכנית לביצוע.

יום יום בשמש הקופחת או בקור המקפיא של רמת הגולן, במהלך שנתיים אינטנסיביות (כאפיזודה קולנועית סוריאליסטית), רקמתי את הסיפור של מלון בית המכס ביחד עם ליאו גלסר היזם והבעלים של המלון.

בזמן הבניה העסיקו אותי שאלות על התוכן והקונספט של הפעלת המלון. התייחסתי לאתגר כאל כתיבת תסריט, חושיי ותחושותיי הובילו אותי. דמיינתי את האורח מתהלך בשבילים, לן בחדרים, נופש לשפת הבריכה.

בראשי הייתה החוויה שהצלחתי לבסוף ליצור. בין אירופה למזרח התיכון, חוויה עוצמתית, רומנטית המשתלבת בנוף ומעניקה חיים חדשים לבנייני השימור בני למעלה מ 200 שנה.